אנדוסקופיה ככלי אבחוני לנגיעות בתולעת הפארק
ד"ר טליה מור DVM

אנדו-סקופיה
"הסתכלות לבפנים" הינה טכניקה אבחונית וטיפולית המאפשרת לבדוק חללים 
 
 פנימיים או איברי גוף חלולים דרך פתחי גוף קיימים או חתכי עור זעירים ללא צורך בהתערבות כירורגית פולשנית. השימוש בטכניקה מיושם שנים רבות ברפואה ההומאנית ובקרב הרופאים הוטרינרים בכל העולם. הבדיקה האנדוסקופית מבוצעת בעזרת
 מכשיר אופטי הנקרא אנדוסקופ, האנדוסקופ הראשון הומצא בשנת 1804 על ידי הרופא הגרמני  פיליפ בוזיני, היה מורכב מגליל חלול מראה ואור נר ולמעשה היווה את הבסיס הרעיוני והטכנולוגי לכלל האנדוסקופים שהומצאו מאוחר יותר. נהוג להבדיל  בין אנדוסקופ  קשיח המורכב מגוף צינורי קשיח  לאנדוסקופ גמיש המורכב מגוף צינורי גמיש, לאנדוסקופים השונים גדלים ומידות שונותו השימוש בהם מותאם לסוג הבדיקה ולגודל בעל החיים.אנדוסקופיה וטרינרית לאבחון תולעת הפארק

האנדוסקופ הגמיש הינו כלי אבחוני וטיפולי רם מעלה בכל  הקשור למערכת העיכול, החדיש ביותר נקרא וידאו-אנדוסקופ, זהו צינור ארוך וגמיש עטוי מעטפת פלסטית אשר בקצהו מצלמה ולאורכו תעלת עבודה  המאפשרת העברת מכשירים דרכו, המצלמה מאפשרת לקבל במיידי תמונה בעלת רזולוציה גבוהה על גבי מסך וידאו. השימוש באנדוסקופ גמיש מאפשר להסתכל באופן ישיר אל תוך איברי מערכת העיכול ובין השאר לקחת דגימות לבדיקות מעבדה ולבצע התערבות טיפולית.
הבדיקה בעזרת האנדוסקופ אינה כואבת, כרוכה במעט מאד סיכונים וההתאוששות ממנה מהירה. שם הבדיקה נקבע בהתאם לאיבר הנבדק, לדוגמה: בדיקת הקיבה נקראת –גסטרוסקופיה, בדיקת הוושט נקראת- אסופגוסקופיה, בדיקת המעי הדק נקראת- אנטרוסקופיה ובדיקת המעי הגס נקראת קולונוסקופיה. בדיקה אנדוסקופית מאפשרת לאבחן באופן המדויק ביותר נגיעות בתולעת הפארק .
 
ספירוצרקה לופי
הידועה בשם "תולעת הפארק" מכונה כך  כיוון שהתגלתה  לראשונה בשנות השמונים באזור הפארק הלאומי ברמת גן בסמוך לספארי בגופם של חיפושיות הזבל.                            
הינה תולעת בעלת גוף רך וגלילי , התולעת גורמת למחלה הנקראת: ספירוצרקוזיס. המחלה הינה בעלת נפיצות כלל עולמית, בעיקר במקומות החמים ומכאן שכיחותה הרבה בישראל. התולעת הבוגרת הינה תולעת בצבע אדום, חיה בתוך "גרנולומות" ,מען גושים מוגבהים הבולטים אל תוך האיבר בעיקר בדופן הוושט, הנקבה מטילה ביצים היוצאות לחלל הושט עוברות דרך  צינור מערכת העיכול ומופרשות בצואה, הביצים שבצואה נאכלות על ידי מארח ביניים, כדוגמת חיפושית הזבל  ובגופה של החיפושית מתפתחות לזחל, הזחל משתחרר בקיבת הכלב ומשם נודד דרך כלי דם אל אבי העורקים לוושט (ולאיברים נוספים:חוליות, כליות..) שם הוא מתבגר לתולעת המטילה ביצים ומתחילה את המחזור מחדש, מחזור  חיים שלם נמשך כשלושה-חמישה חודשים. בקבוצת הסיכון להדבק במחלה נמצאים כלבים הגרים באזורים נגועים וכלבים הנוטים לאכול כל דבר מהרצפה בזמן טיולים.
 
סימנים קליניים
רב הכלבים המודבקים לא יראו בשלב הראשון של המחלה סימנים קליניים, אלו מופיעים  בשלב מאוחר יותר לאחר שנוצר נזק לרקמות. הסימנים השכיחים ביותר הינם  פליטות מזון בלתי מעוכל בסמוך לארוחה, הקאות וקשיי בליעה, ריור מוגבר, חולשה, ירידה במשקל, פגיעה עצבית וצליעות. המחלה אף יכולה להסתיים במוות פתאומי והשינויים ברקמות יכולים להפוך עם הזמן לגידולים.
 
איבחון
בדיקות דם אינן ספציפיות ולרב יצביעו על  אנמיה קלה, בדיקת צואה שלילית אינה שוללת את נוכחות המחלה  כיוון שהפרשת הביצים בצואה אינה מתבצעת באופן רציף, צילומי רנטגן עם וללא חומר ניגודי יעוררו חשד, אך האבחנה סופית תעשה בעזרת  אנדוסקופ בבדיקת אסופגו-גסטרוסקופיה המאפשרת הסתכלות ישירה על איזור הוושט והקיבה.
 
בדיקה אנדוסקופיה
על הכלב להיות בצום של 12 שעות עם  גישה חופשית למים עד 4 שעות טרם הבדיקה, במהלך הבדיקה הכלב מורדם ומנוטר, האנדוסקופ הגמיש מוחדר בעדינות דרך הפה ללוע, ומשם לוושט ולקיבה. חלל ודופן הוושט נבדקים לכל אורכה  באופן ישיר. במקרים של נגיעות בתולעת הפארק יש ונבחין בגרנולומות של תולעת הפארק, היצרויות של האיבר או תולעים חיות, שינויים שהפכו לגידולים, דלקת וושט וכדומה. הבדיקה אינה פולשנית  ואינה כואבת, הסיכונים הכרוכים בבדיקה להוציא אלו הקשורים בהרדמה קיימים אך נדירים, ההתאוששות מן הבדיקה הינה מהירה והכלב משוחרר לביתו תוך זמן קצר.
 
            
גרנולומה אופיינית שהתולעים גורמות בוושט(מימין); תולעת בוגרת בחלל הוושט (משמאל)

טיפול
הטיפול במחלה הינו טיפול תרופתי בחומר מקבוצת האיורמקטינים, המקובל בשימוש בארץ נקרא דורמקטין. ישנם מספר פרוטוקולי טיפול בהתאם למצב ועל פי חוות דעת ושיקול הווטרינר המטפל. במהלך הטיפול מומלץ לחזור על הבדיקה האנדוסקופית המאפשרת לעקוב אחר תהליך ההחלמה. כלבים  מגזעים מסוימים :רועה צאן אנגלי, רועה צאן אוסטרלי, קולי, שאלטי והכלאותיהם רגישים לחומר ולכן אין לתת להם בכל צורה שהיא (כטיפול או כמניעה) מבלי לבצע בדיקה לנוכחות הפגם הגנטי (MDR1) שאחראי על הרגישות הספציפית.
הרגישות לחומרים אלה נתגלתה בגזעים נוספים של כלבים, כולל כלבים מעורבים. 

מניעה
באזורים נגועים מומלץ להזריק לכלבים את החומר הנ"ל תקופתית (בד"כ כל 3 חודשים) ובכך להקטין את הסיכוי להדבקות ובמחלה, את הסביבה יש להדביר ולנקות מצואת כלבים כדי למגר את נוכחות מארחי ביניים. אמצעי נוסף הוא זמם (מחסום פה) שיכול למנוע מהכלב מלאכול בזמן טיול ולהידבק בתולעת הפארק.

התולעת ספירוצרקה לופי, נכון להיום, נפוצה כמעט בכל אזורי הארץ.